באחד השרשורים לאחרונה גיא צחק עלי שאני מתיימר לדעת לקרוא את צפונות ליבם ואת מחשבותיהם של שחקני הליגה.

וזה נכון – אני אכן רק מתיימר לעשות זאת, משום שכמובן שאין לי שום מידע ואני ניזון כמו כולם משברירי ריאיונות, שפות גוף, מידע מצד שלישי, רביעי או חמישי בתקשורת, טוויטים ומהלכי עבר.

אבל הנקודה שלי היא שכן אפשר להגיע לתחזית לגבי פעולותיהם של אנשים שאתה לא מכיר אם יש לך מספיק שברירי מידע כאלה.

אפשר לקבל הערכה של אופייו ומה מניע אותם, כיצד הם פועלים.

כי אחרי כל הספקולציות של האינסיידרים השונים, שאשכרה מקושרים ברחבי הליגה, יודעים פרטים ממקור ראשון או שני, יושבים בתוך הקלחת עצמה ואף בתקשורת עם השחקנים עצמם, המון שטויות עפות באוויר והמון תחזיות של מקושרים מתבדות – כי בסופו של דבר רוב ההחלטות בחיים לא מתקבלות בצורה רציונלית אלא בצורה רגשית.

איש חכם שמבין אנשים, ושהוא תותח מכירות אמר לי פעם – אנשים לא קונים את מה שהם צריכים.
הם קונים את מה שהם רוצים.

ואותו דבר תקף, במרבית המקרים, אצל כוכבי הליגה.

את הכסף הגדול הם יקבלו בכל מקרה, זה לא כמו שחקני דרג ב' שמטרתם העיקרית היא לגרד כמה שיותר כסף מהקריירה הקצרה שלהם ככדורסלנים (עד לדמדומי הקריירה אז הם מנסים לגרד אליפות).

אז מה שמכריע בסופו של דבר מבחינת הכוכבים זה – מה הם רוצים?

שזה קשור למיינדסט שלהם ולמה שמניע אותם.

אז לא צריך לדעת דבר מלבד להיכנס לראשם ולהבין מה מניע אותם בתור אנשים.

הנה מספר דוגמאות, שקרו, או יקרו, או לא יקרו:

לברון עוזב את מיאמי:

היה לי ברור שלברון סיים את דרכו במיאמי במהלך הגמר ב-2014. הוא נראה לחלוטין לא מחובר לקבוצה וזמן הריצה שלו בקבוצה נגמר. ללברון יש זמן ריצה כי הוא מבאיש את סביבתו ותמיד יגיע למצב שעליו לנטוש את הספינה הטובעת ולקפוץ לספינה אחרת.

אני באמת לא זוכר לאן חשבתי שיעבור אז, אבל היה לי ברור שסיים במיאמי.

הכי הגיוני מבחינת המיינסט שלו היה לגאול את עצמו בקליבלנד, כדי לשמר את תדמית "הילד מאקרון" שתמיד דאג לטפח.

הזמן היה נכון עבורו לחזור לקליבלנד חזקה עם נכסים והוא כמובן לא היה עושה זאת אם הקבוצה הייתה שבורה וללא פוטנציאל להפוך לסופר-טים.

המיינדסט – "גאולה".

לברון עובר ללייקרס:

את זה אמרתי במשך שנה שלמה בצורה עקבית, מאז שגילה עניין רב בלונזו בליגת הקיץ וקנה את האחוזה ב-LA.

שוב, זמן הריצה שלו הסתיים והגיע זמנו לקפוץ לספינה הבאה ולהשאיר אדמה חרוכה.

לדעתי, היו לו סיבות רבות לעבור ל-LA, אותן פירטתי בעבר.

ביניהן:
– להתעלות על קובי
– התחככות במג'יק כדי להעצים דימיון ביניהם
– הידיעה שמג'יק בכיס שלו ויעשה כל מה שירצה
– "הצלת" הלייקרס שתירשם על שמו
– מקום לגדל בו את ילדיו

היו עוד, אבל הסיבה המרכזית, שהיא הייתה המניע להחלטה, הייתה אחת – לקדם את עסקיו בהוליווד.

לברון עבר ממיינדסט של להשיג אליפויות למיינסט של להעמיד סטט' אישית שתתעלה על ג'ורדן, לאחר שהבין שאת המטרה הראשונה לא ישיג.
הוא החליט להתרכז בקידום הקריירה הבאה שלו, תוך כדי כך.
וזה היה כמובן ההפקות בהוליווד, שבעצמן אולי יקדמו את שאיפתו הבאה – לצבור כוח פוליטי.

את זה ראינו קורה בפועל תוך כדי השנה, כשהפוקוס שלו היה לחלוטין על הסדרה המטופשת "the shop", שם כולם מדבררים את רעיונותיו ומקשקשים שטויות WOKE שהוא סבור שיקדמו אותו בגיזרה הבאה.

ועכשיו ספייס ג'אם. שוב הניסיון הנואש והנואל להתעלות על ג'ורדן, האידיאה שלו, משולב בנרקיסיזם הקיצוני (עד כמה שהבנתי התסריט הוא בעצם "סיפור חייו" של לברון, הולך להיות מביך לאללה לצפייה לדעתי ופלופ רציני).

המיינדסט – "להיות מוגל בהוליווד".

קוואי עוזב את הספרס:

כאן נפלתי. קוואי הוא אניגמה ולא היה לנו כמעט שום מידע על אופיו, חוץ מזה שפופ ממש העריך אותו, שהוא חכם ועובד קשה, ושהוא מאוד נאמן לקרוביו.

הייתי בטוח שהכל עורבה פרח ושקוואי יישאר.

הסתבר שהמשבר היה סביב עניין הנאמנות, וברגע שקוואי מרגיש שלא נאמנים לו חזרה הוא חותך מייד ולא מביט לאחור.

אבל – לדעתי היה כאן מרכיב מרכזי של הבית, שמייד נגיע אליו.

קוואי הגיע לטורונטו.
בתחילת השנה הערכתי את הסיכויים כ-70% שיעבור לקליפרס, ו-30% שיישאר בטורונטו, משום שדווח שהוא קנה בית בסאן-דייגו, והבנתי שגדל שם ושמשפחתו משם.

לאט לאט הבנתי מה מניע את קוואי – קירבה לבית ולקרובים אליו.
זה כמובן קשה במקרה שלו כי אין לנו כמעט שום מידע על הבנאדם, אין לו מדיה חברתית והוא לא מדבר.

אנו יודעים שהוא אוהב לעבוד קשה ולדבר במגרש, ושתמיד ייתן שם הכל כשהוא בריא (וזאת תמיד ציינתי בשאלה שעלתה אז, איך קוואי ייראה בטורונטו, לשם נשלח בעל כורחו).
אנחנו כבר יודעים שהוא חסר רחמים, הן על המגרש, והן בלחתוך ללא שום נקיפות מצפון וללא רגש כשהוא מחליט על כיוונו.

הבנאדם פשוט פועל על פי האמת שלו והיא בלבד מנחה את דרכו.

והאמת של קוואי, כמו שאני טוחן לכם במוח כל השנה, זה לחזור הביתה לסאן דייגו.

הוא נתן את הכל לטורונטו – אבל בהשאלה לשנה.

אפשר לראות בסרטון הבא כמה הוא לא נפתח ומתחבר רגשית לקבוצה:

כשראיתי את איבקה שואל אותו האם יישאר, ואת תגובתו, ידעתי מייד שהתשובה היא "לא".

הוא נחמד, הוא שם, הוא נותן את הכל – אבל ליבו במקום אחר.

אני גם בטוח שחלק מכריע בכך זה רצון האישה שאיתו לגדל את ילדיהם באיזור בו גדלו, סביב המשפחה.

הקליפרס היו האופציה היחידה, הן משום שהם הפכו לאירגון מאוד מסודר ומצליח מלמעלה למטה, הן בגלל הפוטנציאל על המגרש, והן בגלל חוסר נוכחותו של לברון.

קוואי הופכי ללברון. לברון אקסטרוורט ותלוי בחיזוקים מסביבתו, קוואי אינטרוורט ולא צריך דבר כי החיזוקים שלו מגיעים מבפנים.
ושניהם רוצים להוביל את הקבוצה לבדם.
זה כמובן לא הולך יחד.

חיכיתי לראות מה יהיה עם טוביאס האריס, וברגע שהקליפרס שיחררו אותו ווויתרו על העונה עבור נכסים, היה ברור שהעניין נסגר ומ-70% שהערכתי עליתי ל-100%.
כי אם קוואי מגיע לא צריך את האריס.

בקרוב מאוד נדע האם זה נכון.

המיינסט – "להיות בבית".

דוראנט עוזב את ג"ס (?)

ברגע שדוראנט לקח את האליפות הקודמת חשבתי שהעונה תהיה עונתו האחרונה.

הוא לקח את האליפויות שלו. הוא ניצח את לברון בדו-קרב. הוא הוכיח שהבעיה הייתה ראס ולא הוא.

אבל תוך כדי כך הלכה והצטברה עליו הביקורת שהוא גלגל חמישי לקבוצה של הספלאש, קלף ביטוח לאלופה בלאו-הכי, טרמפיסט, נטע זר, אחד שבחר בדרך הקלה.

ולדוראנט יש עור רגיש ביותר, כפי שכולנו יודעים. הוא שומע הכל והכל הולך לאולקוס.

אני חושב שמראש דוראנט החליט שהוא חייב להוכיח את עצמו במקום אחר, ושהסיפור עם דריימונד היה רק הסימפטום, ולא הגורם לכך.

אז מה דוראנט צריך?

קבוצה חזקה שתהיה "שלו" ובה יוכיח שהוא מסוגל ללכת עד הסוף גם בלי הספלאש.

אבל הוא צריך גם שוק גדול להמשיך להיות במרכז וגם בשביל עסקיו.

המתמודדות היו שתי הקבוצות מלוס-אנג'לס, ושתי הקבוצות מניו-יורק (הנטס הצטרפה מאוחר).

ניקס – בגלל ששם נמצאים משרדיו, בגלל השוק הגדול, בגלל המכה של הכדורסל.
נפסלה לדעתי על ידיו ועל ידי קיירי בגלל שהיא פשוט קבוצה מחורבנת ללא עתיד עם ניהול נוראי.

לייקרס – בהתחלה חשבתי שזו תהיה ההזדמנות האולטימטיבית שלו להתעלות מעל לברון.
להראות לעולם שהוא "בא להציל" את לברון ולהתעלות עליו ערב ערב בתור חבר קבוצתו.
נפסלה כנראה בגלל ש-KD פנה לרדת על לברון ועל האווירה הרעילה שהוא יוצר, ובחר להימנע ממנו.

נטס – שוב המיקום, השוק, אבל כאן כבר יש בסיס לקבוצה חזקה ואת קיירי שתמיד ניסה לפתות אותו לחבור אליו.

אפשרות סבירה לנחיתה של דוראנט.

קליפרס – לדעתי דוראנט ירצה להישאר קרוב לעסקיו בסיליקון ואלי.
וזה נותן את היתרון לאל-איי.
הקליפרס מאורגנת ומסודרת ומלאה שחקנים טובים, ומאמן מנוסה.
אבל הסימן הגדול ביותר לדעתי הוא קוואי.
דוראנט טרח לשבח את קוואי כל העונה (במיוחד לעומת לברון), ולדעתי הוא מעדיף אותו עשרת מונים על קיירי ככוכב לצידו.
ומתוך הנחה שקוואי אכן יגיע, אני חושב שזו האפשרות הנחיתה הסבירה ביותר עבור דוראנט.

להישאר בג"ס – אם לא הפציעה, לא הייתי חושב שיש סיכוי לכך כלל.
אבל הפציעה טרפה את הקלפים.
הדבר ההגיוני לעשות הוא, להישאר שם, להחלים, לקבל את המקס, ולחזור לקבוצה הנהדרת והמצליחה הזאת לרדמפשן.
אבל כבר אמרנו – אנשים לא פועלים מהיגיון.
הם פועלים מרגש.
ולכן, אפילו אחרי הפציעה, אני מאמין שדוראנט יבחר לפעול כנגד ההיגיון ולעזוב.
אפשרות בעלת סבירות נמוכה.

לסיכום – המיינדסט של דוראנט – "להראות להם!", אבל בתנאים הנכונים.

*

לסיום – טעיתי? דיברתי שטויות? תמיד יכול להיות.
אבל העיקרון שעליו דיברתי, של לנתח את מהלכיהם של השחקנים לפי הבנת אישיותם ו"מה מפעיל אותם", תמיד אאמין בו, ואמשיך להאמין בו, גם אם לפעמים יש טעויות.
כי ככה פועלים אנשים.